בראיה אישית

רופא הילדים בעולם המודרני

הזווית האישית שלי

ילד הוא לא מבוגר קטן . רפואת ילדים היא לא רפואה פנימית מוקטנת.

ילד הוא עולם ומלואו, דינאמי , בוחן, חושב, קולט, סופג, שמח, עצוב, מרגש, מלא דמיון, ובעיקר מתפתח ומשתנה כל הזמן.

רופא הילדים חייב להיות ערני לאדם שמולו ולהתייחס לעולם התוכן המופלא והמיוחד של כל ילד וילד, על מנת ליצור קשר אמון אמיתי. רק כך מושג שיתוף פעולה בתהליכי האבחון, הטיפול וההחלמה.

יצירת יחסי גומלין המבוססים על אמת וכבוד מאפשרת גם עיסוק בתחומים רחבים יותר כמו חינוך לבריאות, רפואה מונעת, ורכישת הרגלי חיים נכונים.
רופא הילדים מתייחס גם לסביבה של הילד, על כל מרכיביה:
ההורים שמגיעים כל אחד עם מערכת האמונות שלו, החרדות, המטענים, המצוקות, העייפות, לילות חסרי שינה, אבדן ימי עבודה, תחושות חוסר וודאות וחוסר אונים.

מערכת ה"יועצים" הרבה פעמים מסבכת את התמונה.

לכל סבתא יש דעה שונה, השכנה מייעצת עצה אחרת, באינטרנט כתוב משהו נוסף, והחברה יודעת יותר טוב מכולם. ההורים מבולבלים, ספקנים, צמאים למידע ולמישהו, שייקח אחריות ויעשה סדר בכל הבלגאן הזה.

הרופא מתייחס לכל המכלול הזה, מכבד את דרך ההורים, מביע את דעתו כשמוצא לנכון, מתייחס גם לצרכים שלהם. גם כאן חיבת להיווצר מערכת אמון הדדית ומכבדת כדי להבטיח בריאות אופטימאלית לילד.

מערכת החינוך, החל מהמטפלת, דרך הגננת והמורים השונים, משפיעים גם הם על עולמו של הילד. לעתים, הגננת היא זו שתאבחן ראשונה בעיה כלשהי. במקרים אחרים המורים הם שיעבירו לנו מידע חשוב שנעלם מעינינו ומעיני ההורים. מאידך, הם גם אלה שיהפכו אותנו, הרופאים, לקבלני אישורים ולחותמות גומי.

הגן ובית הספר יכולים להיות כר פורה לתסמינים שונים כשהילד אינו מוצא את מקומו חברתית, או לימודית, ואף אחד לא מבין למה יש לו כאבי בטן כל הזמן. קשר טוב, ואם אפשר גם היכרות אישית עם דמויות אלה בחייו של הילד, ישפרו באופן ניכר את איכות הטיפול.

קבוצת החברים היא המרכיב המשמעותי השלישי בחיי הילד. התייחסות לנושא זה חשובה ביותר. מידע על מצבו החברתי של הילד, האם הוא בודד או מוקף חברים? האם מארח ומתארח? כיצד מתנהלים חייו החברתיים? מיהם החברים שלו?  האם הוא מנהיג? האם נוטה להיגרר להתנהגות שלילית ? האם מציקים לו? כל הפרטים הללו יכולים להאיר באופן שונה לחלוטין את התלונות הבריאותיות של הילד.

כפן נוסף בהיכרות עם המטופל הצעיר שלנו, כדאי וחשוב להתייחס לעולמו הפנימי. מה הוא אוהב? מה הוא לא אוהב?  מה התחביבים שלו? החלומות שלו? מה מפחיד אותו? ילד שנכנס כולו מפוחד מחשש שהרופא "ידחוף לו מקל לגרון" , ישתף פעולה אחרת לגמרי אם נושא זה יובהר עוד לפני הבדיקה הגופנית. מתבגר יעריך מאד התייחסות בגובה העיניים, ולפעמים אפילו, בקשה מההורה שלו שיצא מהחדר ויאפשר לו פרטיות. ילד ששונא קור יעריך אם נחמם את הסטטוסקופ לפני הבדיקה.

דאגה לנוחות המטופל והוריו, מאפשרת אווירה נינוחה ונעימה ומשפרת את תהליך הטיפול. ולסיום, ולא פחות חשוב, על הרופא להציג את עצמו באופן ברור וישיר. הצגת עצמי באופן ברור לילד, בשפה שהוא מסוגל להבין, במונחים מותאמים לגילו, מבהירה לו מי אני ומפחיתה משמעותית את חששותיו.
ההורים שמחים לדעת מי עומד מולם ובידי מי הם מפקידים את היקר להם מכל. וזה לא מובן מאליו. בעולם האינסטנט שלנו, זה לא תמיד פשוט וקל.

הרופא עובד בעומסים מטורפים, 5-10 דקות למטופל, מסדרון מלא בממתינים, טלפונים בין לבין, בקשות, רק שאלה ורק מרשם. אי אפשר בביקור אחד מסוג הביקורים המוכר לנו בקופת חולים לעשות את כל זה. אבל אפשר מביקור לביקור לאסוף כל פעם עוד פרט, עוד חלקיק מידע, ולשאוף להגיע לשלם.

לכן, חשוב מדי פעם, לעצור לרגע, לנשום עמוק,לזכור להתייחס לכל אלה, ולדעת שאפשר גם אחרת.